אז לדברי גיל פרץ, הנשים הללו אימצו תפיסה של "אני מנהלת את המותג של עצמי" הן פיתחו מותג עצמי מבודל ומשתמשות הרבה בתקשורת אפקטיבית בכל אמצעי המדיה. הן דואגות כל הזמן להתפתח, ללמוד, לממש את הפוטנציאל על ידי מתיחה אל מעבר לאזור הנוחות שלהן באמונה של "אני יכולה לשנות את העולם" והן לא חוששות להיכשל. הנשים הללו מְתַקְשְׁרוֹת הרבה ועובדות על אופן התקשורת שלהן ואיך להרצות בצורה הטובה ביותר והיכן כדאי להופיע, גם אם הן לא מקבלות שכר על ההרצאות, אבל היתרון הוא שמאוחר יותר מכירים אותן ויש סיכוי שיציעו להן תפקידים מעניינים. כאשר הן מְתַקְשְׁרוֹת הן עושות זאת בצורה כנה, עם מסרים פשוטים והרבה שקיפות. הוא גם אמר שהן דואגות לאיזון בין המשפחה לעבודה (לא בדקתי עד הסוף והאמת היא שאני קצת ספקנית, אבל מי יודע אולי זה אפשרי, ואולי אם הן מוכיחות שזה אפשרי הן פותחות דלת לשאר הנשים...).
סיימתי לכתוב את הרשומה, אבל לא פרסמתי ואז חשבתי שאולי דווקא כדאי לסיים עם שאלה מאתגרת ששאלה שריל סנדברג בהרצאה שלה: "מה היינו עושות לו לא היינו פוחדות" ואחרי שחשבתם על זה ברצינות - אז פשוט לכו לעשות את זה. וזה לא חייב להיות משהו בומבסטי כמו "להיות מנכ"ל החברה שבה את עובדת" (מדברי סנדברג...), אפשר להתחיל בקטן, ולזכור את מה שרבי נחמן אמר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה